fbpx

חינוך הילד מול אסון כפי שהיה במירון

ההורים הם המטפלים הטובים ביותר לילידיהם וכשמתרחש אסון כפי מה שהיה במירון אנחנו צריכים ללמוד איך להכיל את המצב של הילד. ובכלל אין כמעט ילד שלא חווה אירוע טראומתי בילדותו: אובדן אדם, גירושין, פיגוע, אסון טבע, חרם כיתתי, תאונה וכד'. יש כוחות הריפוי של הילדים מאוד עוצמתיים ומהירים ועלינו ללמוד לגייס אותם. גם אצל תינוקות יש ביטויים מאוד ברורים למצב נפשי אחרי טראומה כמו רגרסיה התפתחותית, התנהגות חזרתית של האירוע עם למשל משחקים שממחישים את האירוע, לפעמים חזרה של פחדים שחלפו ולפעמים נדודי שינה וסיוטים. אצל הילדים היותר גדולים יש גם הרבה הכחשה עם ניסיון להמשיך עסקים כרגיל עם לפעמים הפרעת קשב וריכוז, נטייה יותר לאלימות או הסתגרות חברתית ורגשית, נטייה להתנהגות מסוכנת, התפרצויות זעם, רגישות לרעש, פלשבקים, סיוטים, הימנעות, תלונות גופניות רבות, כאב ראש, כאב בטן, ניתוקים. 

בכלל מה הילד מבין ממושג המוות?  רק בגיל 4-5 מתעניינים ושואלים על המוות אבל לפני גיל זה הוא לא כל כך מבין במה מדובר. יש כמובן הרבה מאוד הבדלים בין ילד לילד לפי רמת הסקרנות והחשיפה למוות אבל בדרך כלל בגיל 10 מושג המוות הוא מושג שלם של מצב סופי וללא חזור. 

רוב המצבים אחרי טראומה חולפים, והיות והנפש של הילדים היא רכה היא נתונה לשינוי מהיר מחדש אבל אם הנפש לא תטופל האירועים הטראומתיים עלולים להירשם בגופו. לכן עלינו ללוות אותם, לעזור להם, להחזיר להם את תחושת הרצף של החיים שאבדה להם. הם צריכים חיבוק, חימום נכון של הגוף, ארוחות מפנקות, תזונה בריאה. לכוון אותם להתעמלות, גם משעשעת כמו רכיבה באופניים, אולי טניס, כדור רגל, כדור סל, טניס שולחן. צריך לעזור להם לשמור על מספר שעות שינה מתאימה היות והשינה הוא מלשון שינוי והחלום הוא מקור להחלמה. מכוונים ילדים גדולים, מתבגרים לתרגילי יוגה, מדיטציה דרך חיבור לקרקע, מינדפולנס. עלינו לעזור לילד לחזק את חיי חברה, ובעיקר לא להתפעל מהסימפטומים ורק ליראות שהם הולכים ופוחתים, כי זהו המצב הרגיל שבהדרגה הכל פוחת. 

צריך להראות הרבה רוגע אצל ההורים ולעזור להם לפתח אסטרטגיות גם של היסח הדעת הרי נפש הילד פרגמטית והוא צריך לחזור לשגרה של חיים בלי חפירות לרוב. עלינו לאפשר להם להיפגש עם הכאב, לפעמים דרך ציור, דרך תמלול רגשי. הילדים שלנו צריכים הסברים פשוטים ברורים תמימים, ואין לו לקחת אשמה על אף מציאות, רק להפוך את המציאות למורה דרך: לא למה זה קרה אלא לשם מה, מה אני עושה בעקבות המתרחש, איך אני מתקדם בחיים, איך אני מטיב יותר עם הזולת. מה אני לומד מזה? מה אני עושה עם זה? לשם מה? אין שאלות של אמונה כי הוא ה' הוא כולו טוב, ועלינו ליצור כלים להכיל את הטוב הזה אבל יש שאלות של מה לעשות בעקבות כך? 

עלינו להימנע ממסכים ככל האפשר, לא עוזר ליראות שוב ושוב איך הכל נופל, איך הפצוע נפצע, איך האלונקה נראית. נתמקד בלעזור לו לשמור על שעות שינה מסודרות, להירדם עם ספר, עם מוזיקה, להימנע ממאכלים כבדים לפני שינה, מקפאין אחרי 16:00. עיסויים לפני שינה, אמבטיה ואפשר שהערב מוקדש ליצירה. 

רק אם אנחנו רואים התנהגות לא רגילה אפשר לגשת אליו: מה שלומך? שידע לתמלל רגשות, אבל לא כל היום, ולא כל יום. אפשר לעשות איתם גם פעילות מחוץ להרגל, טיול אתגרי למשל אצל מתבגרים, הכוונה של הכוחות לעזרה לזולת, אינטראקציה חיובית ככל האפשר ואין ביטויים כמו 'זה שום דבר זה יעבור', וגם לא 'אני מכיר מצבים כאלה שלא עוברים'  וגם לא בהשוואה לאחרים 'יש לך מזל שיצאת בזול באירוע שעברת, פלוני כמעט לא קם שלו מאז'…אלא תמיד באמצע: 'אני כל כך מבין שקשה לך, אבל …מילי עידוד. ולפעמים הילד, הנער, זקוק לתמיכה גם מקצועית, ואין בזה בושה. 

 

דילוג לתוכן