יש ילדים שנולדים עם תחושה לא נעימה, ילדים שמיד לאחר הלידה, לא ישנים בלילות ומרבים לבכות.
האם יש תחושה ראשונית הנובעת מהלידה ומשפיעה על הרגשות? או האם מקור התחושות הללו בהיריון? אותן שאלות מתאימות גם למצב של אדם חרדתי, הסובל מתחושות של ניתוק או רעידות. מה קודם למה, הביצה לתרנגולת או להיפך, התחושות משפיעות על הרגשות או הרגשות משפיעים על התחושות?
זה דבר ההיגיון: ההשפעה היא הדדית
שולחן העבודה של הטיפול
מלכתחילה, זה נראה מובן מאליו שההשפעה היא הדדית. הגוף והנפש מנהלים דיאלוג. אבל שולחן העבודה שלנו הוא בעולם התחושות שבגוף (בצד, כמובן, העבודה על תבניות החשיבה ועל הלא מודע). הנחת העבודה היא שמשכן הלא מודע הוא הגוף. זה נכון בטיפול בחרדה, בעצב, בכעס ובכל קושי רגשי אחר.
מה הגוף מסמן לנו?
אם האדם מפחד והוא רועד, מרגיש סחרחורות, זרמים, חום וכד’, זהו ניסיון של הגוף להוציא לאור את המצוקה הרגשית. הסימפטום דרך התחושה, אינו ביטוי למחלה, אלא לתהליך של ריפוי, להתמודדות.כשאדם עצוב זהו סימן שהוא מרגיש שמעצבים אותו כלומר שהוא לא מספיק פיתח את המקום העצמי שלו, ואז הביטוי הגופני הוא בכי. הבכי מחבר את התחושות לעולם הרגשי ומאפשר לאדם לפתח מקום עצמי. לכן, ברמה הרגשית, חשוב לאפשר לאדם לחוות את הרגש דרך תחושות הגוף. גם אם התחושות משפיעות ואפילו מעצימות את הרגשות.
לא להתפעל
מה שחשוב הוא לא להתפעל מתחושות, לדעת ולזכור שאין מה לפחד מלפחד, ואין מה להיות עצוב מהיותך עצוב וגם אין מה לכעוס על כך שכעסתי. התחושות, הן הדרך שהקב”ה טבע בגופנו, לפרוק החוצה את המתחים ואת המצוקות הרגשיות.
האם טיפול תרופתי אינו מדכא את התחושות?
לעיתים, היד שעל הדק התרופות מהירה מדי. טיפול תרופתי מפסיק או מקהה את התחושות המתלוות לסערת הרגש, נותן תחושה לאדם שהכל בסדר ומונע עבודה עצמית. עם זאת, לעיתים, אין ברירה ומוכרחים לתת לאדם טיפול תרופתי. זה נעשה כאשר קיים צורך מיידי ב”הרגעת הרוחות”, בהפיכת התחושה הרעה לנסבלת, כדי לאפשר טיפול מעמיק. צריך רק לזכור שחלק מרכזי בטיפול הינו היכולת לאפשר את קיומן של התחושות, מבלי להתפעל מהן.