fbpx

לצאת באמת ממצרים / מאת ד"ר מיכאל אבולעפיה

התרבות המערבית פתחה לפני מאה שנה תרבות הדמיונות. אמרו למחנכים שהעיקר אצל הילדים זה
לפתח את הדמיון, ומזה נובע ספרות דמיונית, סרטים דמיוניים, הוליווד, וולד דיסני, הארי פוטר וכד’.
אלא שאנחנו רואים שככל שהילד הוא בעל יכולת לדמיין ככה הוא עלול להיות סגור חברתית יותר, והוא
אינו חפץ כל כך להתפלל, והוא בעל נטייה להיות כפוי טובה וכד’…

כי באמת, בעם ישראל, הדמיון הוא נקרא הקליפה של הנפש, כלומר מה שמטשטש בין האדם לבין
מציאותו. עם ה’ הוא עם שמאמין, לפי הביטוי של האדמור מפיאסצנא, ש’המציאות היא האמת!’. ”ֱאמת
ֵמאֶרץ תצמח” (תהילים פה, יב) כלומר אתה רוצה להתקרב לה’ יתברך, תתחבר למציאות.
המסכים שמילאו את השנה של קורונה צריכים להתחלף בטיולים בטבע, חיבוקים, עבודת כפיים, התנדבות,
אומנות, חיי חברה. עלינו לגרום לילדים להאמין שהמציאות היא טובה והיא משגחת, שהוא, הילד, טוב
ומשגח. ככל שהילד מדומיין ככה הוא יותר שונא את עצמו. הדמיון הוא החומר גלם של נפש הילד, וכל
גישתו ההתפתחותית של הילד היא דרך הכוח הציורי הזה. אבל זה על מנת שנוכל לספר לו סיפורי
חז”ל ומעשיות מלאות בצלילים של קדושה ורוממות, ומתוך כך הוא יהפוך את הכוח הציורי לכוח של
חיבור עמוק למציאות.
הראי”ה קוק טוען שהוא הכוח הענק בנפש האדם והשכל הוא התלמיד הקטן, ובעיקר בארץ ישראל,
הוא הכוח שעלינו לפתח בקודש, להתמלא בציורים קדושים ונעלים, וזה על ידי שנחנך ונתלמד לצייר את
המציאות מבפנים יותר, להיות אנשים יראה שמים יותר כלומר אנשים שרואים את המציאות ‘כימי
השמים על הארץ’. וזה דורש סבלנות, לימוד תורה בשקידה, וריבוי קשר עם המציאות.

בפסח אנחנו עוברים שלב בחיינו, אנחנו עוברים מתפקוד תודעתי לתפקוד ציורי גבוה. האדם הוא אסור
בבית כלא של עצמו כשהוא כלוא בתוך עולם שהוא רק עולם צודק, מחשבתי, שמברר בתודעה את הכל.
החירות הגדולה אליה אנחנו שואפים, היא חירות לעבור מעמדה של תיקון לעמדה של גילוי, מלהיות
צודק לחכם, לאהבה ללא תנאי, לאמונה זכה בטוב.
אנחנו לומדים לצאת ממצרים, להעלות לארץ ישראל, כלומר להתרומם אל המציאות, אל היצירה, את
החיבור אל החבר, אל ההתנדבות, אל הטיול בטבע, והיא הרוממות של המדמה.